מסיפורי שמעון לרר

עצירת הנסיגה            \     לרר שמעון
באחת הפעילויות הראשונות שלנו לעצירת הנסיגה. צוותתי  לחוליה של קובי גבע (חוליה מאד מסווגת של שני פעילים). המשימה: סילוק גדרות ומכשולים בצומת ימית, בסיוע טרקטור . המחשבה הרציונלית דאז הייתה. מניעת אפשרויות כיתור האורחים המגיעים מהצפון לסייע. קובי ואנוכי  בהתלהבות ודבקות במטרה הצטיידנו בטרקטור. שרשרת פלדה עם וו בולט בקצהו. שמנו פעמינו לצומת כשאני יושב על הכנף לצידו של קובי. בהגיענו הבחנו בגדר תלתלית המוחזקת היטב בברזלי זוית. תפקידי כעוזר המפעיל היה.. לחבר את וו השרשרת לברזל הזוית. לסגת אחורה ולסמן לקובי לעקור את הגדר בעזרת הטרקטור. סיכמתי עם קובי שוב שימתין לסימן ממני לאות גרור והשמד.  וכך עשינו. היינו מאד נרגשים פן ניתפס על ידי המשטרה.

 חיברתי את הוו לברזל הזוית . עוד לא הספקתי לתת לקובי סימן כלשהו ואני עדיין מתחת לברזל הזוית. קובי נתן משיכה חזקה עם הטרקטור . חשתי מכה עצומה וכואבת באחורי ראשי כשהמחשבה שחלפה במוחי.  שהתפצח הראש. זב דם ואוחז בראשי. חזרנו למרפאה באוגדה . התוצאה חמישה תפרים. בזה תמה הפעילות החשאית שלי  עד לפינוי.   קובי הביע את התנצלותו במילים" הייתי כך כך נרגש מגודל האירוע ששכחתי את הוראות הבטיחות.

אישור רפואי             \     לרר שמעון

היינו חברי קיבוץ סאסא במשך שנים רבות. בקיבוץ בנותינו נולדו, אדוה, עינב ושיזף. שולה עבדה בספרייה ואני עבדתי במטע.

כשהחלטנו לעזוב את המסגרת הקיבוצית, פנינו לתנועת המושבים, לאחר ששמענו שמקימים מושבים חדשים בפתחת רפיח. לאחר מספר ראיונות קבלה ומפגשים עם הגורמים המיישבים, התבקשתי בין היתר להביא אישור רפואי שאני בתקינות טובה בנושא עיוורון צבעים.

נפגשתי במרפאת הקיבוץ עם רופאת המשפחה והסברתי לה לשם מה הגעתי אליה. הדגשתי שהאישור הרפואי נדרש כחלק מהתהליכים להתקבל למושב.

 

הרופאה צחקה ואמרה " לך אין בעיה עם עיוורון צבעים. אתה בקטיפים של התפוחים מסביר לקוטפים איזה תפוח לקטוף. בדגש על גודל, צבע הלחיים האדומות ואבטחת איכות הפרי בטנא ובמיכל. אתה גם קוטף ונותן דוגמא לחברים ומדגיש את החשיבות של הצבע האדום. אבל בכל זאת נעשה לך את הבדיקה לפי הספר.

כשפתחה את הספר, התבקשתי להביט ולומר  מה המספר שאני רואה בתוך העגול המנוקד בנקודות צבעוניות רבות. לכשעברנו על דפי הספר, שמתי לב שהבעת פניה השתנתה.

"לפי הספר, אתה בסקלה של עיוורי הצבעים. אדום וחום כהה , צהוב וירוק בהיר אתה לא מבדיל, מאד מוזר". עוד הוסיפה הרופאה "כשהשתתפתי בקטיפים יחד עם החברים , אני ממש זוכרת איך קטפת את התפוח עם הלחיים האדומות כהדגמה בלי להתבלבל. מאד מוזר." הקשבתי בריכוז לדבריה ואמרתי "נכון זה מוזר, אבל אני צריך אישור שהכל תקין. מה עושים כעת?".

הביטה הרופאה לעברי, חייכה ואמרה " לאור מה שחווינו , אני אכתוב שאתה דל צבעים, שלא יכשילו אותך".

קיבלתי מהרופאה את האישור הרפואי , בו היה כתוב:

 " בדקתי את החבר לרר שמעון ובממצאי הבדיקה עלה שהנו דל צבעים, מצב שלא יהיה מכשול בעבודתו החקלאית. כמו כן מהיכרותי  ברצוני לציין שהוא איש אדמה חרוץ ".

חנן דותן         \     לרר שמעון

באחד הימים באוגדה, רציתי להגיע לימית בעניין מסוים.

לנו הייתה סוסיתא שהייתה בתיקון באותו הזמן. זאת לאחר שהגמלים לעסו את דפנות המכונית בזמן שחנתה בחניית בית הספר בשדות.

יצאתי לכביש ליד הגן והמתנתי לטרמפ. לאחר זמן קצר, נעצרה לידי מכונית וולוו חבוטה.

אני מביט ורואה את חנן דותן בבלוריתו המתנופפת , מחייך חיוך רחב ואומר " בוא עלה, אני נוסע לימית" . השבתי "נהדר , אשמח להצטרף".

חנן הביט לעברי ואמר " תפתח את הדלת בזהירות, היא לא תקינה לאחרונה".

פתחתי בעדינות את הדלת של המכונית כדבריו אבל..... היא נשארה לי ביד.

אני מביט בו במבוכה והוא בתגובה "תחזיר אותה למקום ותיכנס",  . חנן מביט אליי מחויך ומעודד אותי להיכנס לרכב. "תחזיק את הדלת תוך כדי נסיעה".... בוא בוא יהיה בסדר.  נכנסתי לאחר שהחזרתי את הדלת למקומה והתיישבתי לידו. "תחזיק את הדלת בנסיעה ", שמעתי את קולו.

תוך כדי נסיעה  בעודי מחזיק בכוח את הדלת, אני מביט לעבר הרגליים שלי ומבחין שמשהו מוזר  ולא מתאים מתרחש מתחתיי. לנגד עיניי המשתאות אני מבחין ש...לרכב אין רצפה !

אני מביט בחנן בתמיהה והוא מחייך אליי . " שים לב, תשאיר את הרגליים למעלה , הדרך קצרה לימית. אני צריך לקנות כמה חלקים לסדר את האוטו".  ובצחקוק גדול אני שומע את קולו " העיקר שמור על הדלת והרגליים עד שנגיע לימית".

שעטנו לעבר היעד, כשאני מתבונן ביראת כבוד ובתדהמה באספלט החולף מתחת רגליי, כשברקע אני שומע את חנן  מצחקק " העיקר שהמנוע עובד כמו שצריך ואתה הגעת בזמן ".

​

עגבניות בלחי ירוקה               \     לרר שמעון

​

לאחר התנסות חווייתית בגידול עגבניות בחממות ההולנדיות באוגדה במשך השנה הראשונה , נכנסנו במרץ  לעונה השנייה . הפעם בחרנו להמשיך לגדל עגבניות וחרציות.

חלוקת העבודה בביתנו ביני לבין שולה הייתה מוסדרת באופן הבא: אני אחראי לנושאים הטכניים בבית ובמשק וכן לניהול המשק החקלאי. שולה אחראית על טיפוח הבית והבנות, עבודה כספרנית בבית הספר "אבשלום" בשדות . כמו גם בעזרה בעונת הקטיפים (אני לא הורשיתי לקטוף עגבניות , (עיוורון צבעים אדום וירוק כהה) והורדת השוצים ( ענפונים בשיח העגבנייה) בזמנה הפנוי עם הבנות. .

תחומי האחריות בוצעו היטב והבנות סייעו בהתאם לצורך ותרומתם הייתה רבה. (היו גם קיטורים והבעות של מורת רוח , שלא יהיו אי הבנות כמובן).

בעונת הקטיף של העגבניות, לפני נסיעתן לבית הספר, הבנות היו נכנסות לחממה עם האמא וקוטפות את העגבניות בהתאם להנחיות בית האריזה.

בוקר אחד, לאחר סבב בחממות ובפרחים, פתיחת מים וטיפול בהדלייה ובמזיקים. הבנות כבר סיימו לקטוף את העגבניות לאותו יום ונסעו לבית הספר . אני רואה את ארגזי העגבניות שהבנות קטפו וארגנו למשלוח , מונחים בצל בכניסה לחממה. מאד שבע רצון, הנעתי את הטרקטור, והעמסתי את ארגזי העגבנית על העגלה הרתומה. קרני השמש שינו כיוונם בהתאם לעננות המשתנה.

נכנסתי לחממה לבדוק באם נשאר ארגז שנשכח , העפתי מבט בשיחי העגבניות ובעגבניות המודלות על החוטים ....וחשכו עיני. בעודי מביט בהן , עלתה בי הרגשה שהיום הבנות מיהרו ולא הורידו את כל העגבניות האדומות כנדרש.

מאוכזב, לקחתי את עגלת הקטיף הקטנה, העמסתי עליה ארגזים והתחלתי לקטוף. השלל היה רב.

העמסתי את ארגזי העגבניות על העגלה ונסעתי לבית האריזה. בכביש הראשי , שמתי לב למבטים ששלחו חברים בעגלה העמוסה ובי. מלא בגאווה על היבול הרב שאני מוביל בעונה זו, הגעתי לחנייה של בית האריזה לפריקת היבול. מולי עמד  אלי וויסמן מנהל בית האריזה, מביט בעגלה בתמיהה....

תגיד.. פונה אליי. "לא יכולת לחכות עוד כמה שבועות עם העגבניות הירוקות האלה? ..מה אני אעשה איתם?".

רק אז הבנתי את גודל החורבן .....ופלטתי ......" תשלח אותם ליצוא ואתה גם יכול להחמיץ אותם".

עיוורון צבעים , אמרתי !! ?

​

חרציות      /     לרר שמעון

​

בשנה השנייה באוגדה, הגדלנו  את אמצעי הייצור החקלאי.

קיבלנו תקציב וציוד לתחום "פרחים לייצוא". לשם כך, סופקו לנו : בית אריזה יצוק, חממה, מקרר, תאורה, טפטוף, שולחנות למיון ועוד.

החלטנו לגדל חרציות לייצוא. לשם כך רכשנו שתילים ממגדל בשדות ,שגם היה אמור להדריך אותנו.

התקנו לבד את התאורה בעזרת קובי גבע (חיסכון בעלויות), פרסנו את הטפטוף , שתלנו את השתילים, והתקנו את רשתות ההדלייה .  דאגנו להפעלה אוטומטית של התאורה כנדרש. פעלנו במרץ ובתחושת הישג. והגידול יצא לדרך. קיבלנו הדרכה ההתחלתית טובה.

שתילי החרציות קיבלו טיפול מסור ומוקפד והתוצאות היו טובות. הצמחים גבהו וגדלו באופן נמרץ. ניכר היה שהם גדלים ומקבלים טיפול  מובחר.

אך..... מישהו שכח ליידע אותנו להפסיק את התאורה בשלב מסויים של הגידול. 

(הרעיון של התאורה היה, לגרום לצמח להתארך על ידי הארכת שעות האור. ולאחר מכן מגיע שלב הצצת פקעי הפרחים עם הפסקת התאורה).

הצמחים צמחו לגובה והגיעו לגופי התאורה (שני מטר). עוביים היה כעובי גזעי אקליפטוס. ולפתע מתחילים לראות בצבוצי צבע . השמחה והאכזבה צעדו יד ביד. מחד סוף סוף פריחה ומאידך איך משתלטים על ההדלייה.

למחרת בבוקר נכנסתי לחממה וכל החרציות קרסו.

זו הייתה שנת פרחים מלמדת ומעצימה. הלקח נלמד . עברנו לגדל גיפסנית , הושגו תוצאות טובות והתאורה הייתה נוכחת ומזכירה ..."אל תשכחו אותי"

​